רשימת הקניות שלי מיפן

שלווווווום

ככל שהתבגרתי אז המזוודה שלי שאיתו אני חוזרת מיפן נהפכה להיות מ-60% בגדים ל-60% אוכל. הסיבה נובעת בעיקר כי יותר חשוב לי להחזיר אוכל מיפן מאשר בגדים!

חשוב לי להביא מאכלים יפניים הביתה משתי סיבות:
1. להביא את יפן לחברים ולמשפחה.
2. לספק את הקרייבינגס המוזרים והפתאומיים שלי לחטיפים ומאכלים מיפן.

אז יאללה בואו נתחיל! לא לשכוח להוריד את רשימת הקניות עם התרגום ליפנית בסוף הפוסט!

מוצ’י

מוצ’י זה אחד מקינוחי הדגל של יפן, מדובר למעשה בעוגת אורז שיכולה להיות במגוון רחב של טעמים.  הזכרתי את מוצ’י ברשימת הקינוחים שאתם חייבים לנסות ביפן וזה בהחלט אחד מהקינוחים האלה שאתם יכולים גם לקחת אותו הביתה!

לא חייב לאכול מוצ’י טרי (למרות שזה הרבה יותר טעים אם כן), אפשר לגמרי לקנות מוצ’י בחנויות מזכרות וגם בסופרים.

כמו שהזכרתי בפוסט של רשימת הקינוחים היפניים, אני בדרך כלל לא אוהבת מוצ’י, אבל אם זה באטה-מוצ’י (מוצ’י חמאה), הייחודי למחוז אקיטה – אני טורפת את זה. אז הייתי חייבת לקחת עוד הביתה גם בשביל עצמי וגם בשביל שאנשים אחרים ינסו את הדבר המופלא הזה.

קואלה נו מאצ’י

יש מספר חטיפים שהייתי אוכלת כשהייתי קטנה ולא הצלחתי לשחרר את הדחף מאז, וקואלה נו מאצ’י זה אחד מהחטיפים האלה. כל פעם שאמא שלי מגיעה לבקר בארץ היא לא שוכחת להביא לי כמה קופסאות של קואלה נו מאצ’י.

מדובר בעוגיות בצורת קואלות ממולאות במילויים מתוקים. היום יש כבר הרבה טעמים, אבל האהוב עלי תמיד היה ותמיד יהיה – תות.

פוקי

חטיף נוסף שהייתי אוכלת כשהייתי קטנה, מדובר בבייגלה מצופה בציפוי מתוק.  גם כאן הייתי מטורפת על טעם תות, אבל לאחרונה גיליתי את טעם המאצ’ה עם שוקולד לבן והוא הפייבוריט החדש שלי. עם זאת, תמיד יהיה לי מקום בלב לפוקי בטעם תות.

קיט-קאט מאצ’ה

חטיף השוקולד הבריטי מקבל ספין משלו ביפן, והפעם – בטעם מאצ’ה.

קיטקאט מאצ’ה זה ה-שוקולד שמביאים הביתה מיפן. הטעם של המאצ’ה הוא לא מר מדי, והשילוב בין המרירות הקלה של המאצ’ה ושוקולד הוא השילוב המושלם.

בנוסף לטעם מאצ’ה, יש גם בטעמים נוספים כמו תות, סאקורה (דובדבן במילים אחרות) ותה שחור.

פרטס

פרטס זה בייגלה מלוח. הפרטס הקלאסי הוא טעם הסלט שהוא בצבע ירוק, וכמו פוקי וקואלה נו מאצ’י גם לפרטס יש טעמים מגוונים היום. הפייבוריט שלי היום זה טעם פיצה.

אביסן

(לא לשומרי כשרות)

אביסן זה חטיף צ’יפס בטעם שרימפס. יש לזה ריח חזק מאוד של דגים אז תהיו מוכנים אבל זה בין החטיפים האהובים עלי בילדות.

ערכת סודה נרונרונרונה

יש דברים שאתם קונים ומביאים ליפן כי זה טעים לכם, ואז יש את הדברים האלה שאתם נטו קונים כדי לנסות ולתת לאנשים בחזרה בבית לנסות בשביל החוויה. ערכת סודה נרונרונרונה של חברת קרייסי זה אחד מהממתקים האלה.

אני מודה, שזה משהו שאני לא מסוגלת לאכול מרוב שזה מתוק. אבל זה כיף להכין את זה ומהנה לראות איך אנשים בבית מגיבים לזה.

זה ממש קל להכנה ובאמת לא צריך לדעת יפנית כדי להבין, שכן, יש לכם הוראות עם ציורים בגב הערכה וכמו כן, החפיסות ממוספרות אז די ברור איך מכינים.

הכן בעצמך אוכל קטן

טוב הערכות האלה הם אחד מהדברים המוזרים שיצא לי לנסות. מלבד ערכת הסודה נרונרונרונה, חברת קרייסי מכינה גם ערכות להכנת מאכלים קטנים. ביניהם יש סושי (בתמונה), המבורגר עם צ’יפס וקולה, פיצה וכדומה.

יצא לי לנסות את ההמבורגר והאמת היא שבאמת היה לזה טעם של המבורגר, צ’יפס וקולה! ערכת הסושי היא בעצם ג’לי וזה דוחה ברמות בעיני אז אני קצת מתחרטת שקניתי אותה.

אני חושבת שזה משהו שמאוד כיף להכנה יחד לא רק עם ילדים, אלא גם עם מבוגרים. אני מודה כמבוגרת שגם אני נהנית מזה, וזה עוד משהו חוויתי שניתן למצוא רק ביפן.

סנביי

חטיף יפני קלאסי זהו הסנביי. בעצם מדובר בקרקר מלוח עשוי מאורז שמסורתית אוכלים לצד שתיית תה ירוק.

יש כל מיני סוגים של סנביי כמו למשל: סויה, שומשום, נורי וכדומה. אני ממליצה שאם יש לכם הזדמנות לנסות סנביי טרי. אבל ניתן גם לרכוש סנביי ולקחת הביתה כחטיף.

קוניאקו ג’לי

קוניאק זה ג’לי פירותי וזה בין החטיפים האהובים עלי מאז ומתמיד. היום יש בכל מיני טעמים כמו אפרסק, ענבים ותפוחים. הכי טוב זה לשמור קוניאקו ג’לי במקרר כדי לאכול קר. מה שמושלם בו זה שהוא מכיל סיבים תזונתיים והוא בריא!

נורי

טוב בואו נודה בזה – האצות בארץ הם חרא (סליחה על המילה). מבאס אותי להכין מנות עם אצות שקניתי בארץ אז אני דואגת לקנות אספקה כשאני חוזרת לארץ כדי שלא יהיה לי מחסור.

יש כל מיני סוגים של נורי – נורי לאוניגירי (כדורי אורז), נורי לסושי, נורי לאטריות וכדומה. בינינו, לי לא אכפת. כל עוד זה לא ה”אצות” שמוכרים בארץ אני מאושרת.

סובה, אודון וצויו

סובה ואודון אלו אטריות שציינתי אותם ברשימת המאכלים היפניים שאתם חייבים לנסות ביפן. אני מציינת אותם ביחד כי הם די אותו הרעיון – שניהם אטריות שממש קל להכין אותם והם מביאים את יפן לבית שלכם.

ההבדל ביניהם זה שסובה זה אטריות כוסמת ואילו אודון זה אטריות מקמח חיטה.

איך מכינים?

שני סוגי האטריות ממש קלים להכנה: כל מה שעליכם לעשות זה להרתיח מים, להכניס את האטריות ולהנמיך את האש למינימום. האטריות מתבשלות מהר, אז לא לשכוח לשים עין. כשזה מוכן לשביעות רצונכם – לכבות את האש, לסנן ולקרר עם מים קרים.

גם סובה וגם אודון ניתן לאכול חם וקר. באופן אישי אני אוהבת לאכול סובה קר ואודון חם.

אתם יכולים להוסיף בצד או בפנים כל מיני תוספות כמו נורי, טמפורה, טופו וכדומה. בשבילי אלה אטריות שאני מבשלת כשאין לי כוח להשקיע יותר מדי זמן בארוחה אז אני רק מוסיפה נורי וזהו.

רוטב הטבילה

צויו זה הרוטב הבסיסי שמשתמשים לאטריות האלה, והוא עשוי מ: סאקה (יין אורז), מירין, פתיתי בוניטו (דג), אצות וסויה. אתם יכולים לקנות בקבוקונים קטנים או בקבוקים של ליטר. תזכרו שצריך לדלל את זה אז הבקבוקונים יחזיקו לכם די הרבה זמן.

אם זאת פעם הראשונה שלכם שאתם מכינים סובה או אודון, אני מציעה קודם לשים מעט מאוד צויו ולהוסיף מים עד שאתם מגיעים לרמת המליחות הרצויה.

פוריקקה

פוריקקה זה תבלין יפני מלוח שמכיל שומשום קלוי, נורי, מלח וסוכר. הפוריקקה שאתם רואים בתמונה זה הפוריקקה הקלאסי שאני בדרך כלל קונה, אבל יש טעמים נוספים שניתן למצוא בסופרים כמו דגים ובשר.

אני כל-כך אוהבת פוריקקה. בלי צחוק. אני יכולה לאכול את זה סתם ככה בלי להוסיף את זה לאורז.

פוריקקה על אורז לבן עם נורי זו “מנה” שקלה להכנה ולוקח באמת שנייה כל עוד יש אורז מוכן. ניתן גם להכין אוניגירי (כדורי אורז) עם פוריקקה בלבד וזה עדיין יהיה מלא בטעמים טובים.

תה מאצ’ה

מאצ’ה זה תה עשוי מאבקה שהכינו מעלי תה ירוק.

כן, בארץ יש תה ירוק, אבל אין כמו מאצ’ה. מאצ’ה זה טעם נרכש, אני מודה, בעיקר בגלל המרירות שלו.

למאצ’ה יש הרבה יתרונות בריאותיות:

• משפיע באופן חיובי על מצב הרוח.
• מרגיע.
• דיאטטי.

בנוסף לכך, תה מאצ’ה זה חלק גדול מהמסורת היפנית. משתמשים בתה מאצ’ה בטקסי תה שמהווים טקס מדדיטיבי ביפן.

אני חולה על מאצ’ה ואני אוהבת כל דבר שהוא בטעם מאצ’ה. אז מין הראוי שאני אביא איתי בחזרה הביתה סטוקים של התה.

וזהו!

מקווה שבאמצעות הפוסט הבאתי לכם איזשהו מושג בנוגע לדברים שאני ממליצה שתביאו אתכם בחזרה הביתה מיפן.

יש כמובן עוד המון המון דברים שניתן להביא הביתה משם, אבל יש גבול עד כמה מקום אנשים יכולים להשאיר במזוודה שלהם רק בשביל אוכל (יש גם מזכרות נוספות שאתם יודעים, אמ… לא אוכלים)